טרקים וסיפורים #2: רכס הפאגאראש – הרכס שפוגש כביש

בכל פעם אחפש לכם סיפור קטן ומיוחד על טרק, כמו ההיסטוריה שלו או האופי הייחודי שלו. אשתף בסיפורים אישיים שלי ושל אחרים, אנסה לעשות את החיבורים המתאימים, ולהביא את הדבר הנוסף והלא מוכר שהופך את אותו השביל למשהו אחר. כי לפעמים אנחנו בוחרים טרק דווקא בגלל משהו קטן בסיפור שלו, משהו שתופס לנו את הלב.

טרקים וסיפורים, זה הרעיון של הסדרה הזאת.

והסיפור השבוע לוקח אותנו למרכז רומניה, אל רכס הרי הפאגארש (Munții Făgăraș).

טרק #2 | רכס הפאגאראש (Făgăraș Ridge) – רומניה 🇷🇴

הרכס שפוגש כביש

בין דרום רומניה לטרנסילבניה שבצפונה ניצבת חומה טבעית אדירה: רכס הפאגאראש (Făgăraș), שבו נמצאות הפסגות הגבוהות ביותר ברומניה.

כשפלשו הטנקים של ברית ורשה לצ'כוסלובקיה ב-1968 כדי למחוץ את "האביב של פראג", ברומניה חששו מגורל דומה. ניקולאי צ'אושסקו, הרודן שעמד בראש המדינה, רצה דרך אסטרטגית נוספת שתחצה את ההרים ותחבר בין צפון המדינה לדרומה.

כך נולד אחד הכבישים המפורסמים בעולם.

העבודות החלו ב-1970. במשך יותר מארבע שנים אלפי חיילים ועובדים פוצצו סלעים, חצבו מצוקים ופרצו דרך במקומות שבהם כמעט בלתי אפשרי לדמיין כביש.

הטרנספגרשאן (Transfăgărășan) מטפס בסדרה כמעט בלתי אפשרית של פיתולים עד לגובה של כ-2,040 מטר, ליד אגם בלאה (Bâlea Lac). שם הוא נעלם לתוך מנהרה באורך של כמעט 900 מטר, שנחצבה בלב ההר, ויוצא מצדו השני של הרכס. במשך חודשים ארוכים בכל שנה הקטע הגבוה סגור בשל השלג וסכנת המפולות.

ב-2009 הגיעה לכאן תוכנית הרכב הבריטית Top Gear. ג'רמי קלרקסון נהג בכביש המתפתל והכתיר אותו ככביש הטוב בעולם. מאז הפך הטרנספגרשאן לאחת האטרקציות המוכרות והמצולמות ביותר ברומניה. התיירים מגיעים בהמוניהם.

אבל אני הגעתי אליו מלמעלה.

סכין הררית צרה ולא ארוכה במיוחד מחברת בין חלקי הרכס שמשני צדי הכביש. אחרי ימים של הליכה בהרים הגעתי אל תחילתה, והמראה שנגלה מתחתי היה כמעט בלתי נתפס.

בלב ההרים, בתוך השקט, כשמעליי חגות מאות ציפורים קטנות בריקוד סוער סביב הסכין, נפרש מתחתיי עולם אחר לגמרי: כביש עמוס, מכוניות, חניונים, מלונות והמוני תיירים.

איזה מפגש לא הגיוני. כזה שמעלה חיוך של מבוכה או השתוממות על הסתירה המוחלטת.

מכוניות טסות בפיתולי הכביש ונבלעות במנהרה, ואני חוצה בזהירות את הסכין, בדרך לעוד פסגה אחת מבין עשרות הפסגות שמזמנת חציית הפאגאראש.

עוד רגע אשקע שוב במראות של הרים ואגמים בלבד. הכביש הסואן, המלונות וכל ההמולה יישארו מאחור, כמו זיכרון מעורפל. מראה כמעט דמיוני.

ויש עוד משהו קצת מוזר בפאגאראש. למרות אופיו ההררי והפראי, מבט צפונה אל טרנסילבניה מגלה עמק רחב, קרוב יחסית ומיושב. לא בדיוק תחושה של סוף העולם. מדרום, לעומת זאת, נפתח מרחב פראי של פסגות ושלוחות ארוכות שחורצות עמקים עמוקים.

אל רומניה הגעתי כמה פעמים בחיי.

בפעם הראשונה הגחתי מבטן אמי בבוקרשט.

חזרתי אליה כילד, בטיול משפחתי קצר.

שנים אחר כך, כשהייתי כבר אב בעצמי, הגענו בהרכב משפחתי רחב לטיול שורשים מרגש ועמוק.

גם אל ההרים הגעתי בעבר, למרוץ שטח מאתגר באזור רכס הבוצ'ג'י, לא רחוק מהפאגאראש.

אבל אל הפאגאראש הגעתי לבד.

יש משהו שמרגש אותי בחציית רכס. זאת דרך "שלמה". האפשרות לעבור שרשרת הרים מתחילתה ועד סופה, לא רק לטפס לפסגה ולרדת ממנה. לפעמים זה מסע של שבועות. הפאגאראש, לעומת זאת, קצר יחסית. בכשישה ימים אפשר לחצות אותו ממערב למזרח, או להפך. אם אתם מוכנים להשקיע את היזע והדמעות.

הפאגאראש לא עושה הנחות לאף אחד, אבל כמו הרבה דרכים הרריות קשות, הוא גם יודע לתגמל.

בפאגאראש הרגשתי בבית.

לא רק כי טוב לי בהרים.

בפעם הראשונה שוטטתי ברומניה כאדם בוגר, לבדי, ונתתי לשורשים שלי להנחות אותי.

הרומנית, שפה שאני מבין היטב אבל כמעט לא מדבר, התחילה פתאום לצאת ממני. בהתחלה בשיחות פשוטות, אחר כך במשפטים קצת יותר מורכבים. המבטא שלי כנראה בלט, והמילים לא תמיד הגיעו בזמן, אבל לאט לאט מצאתי עוד ועוד מהן.

חלק מהאנשים ששוחחתי איתם עברו לאנגלית. אני דווקא התעקשתי לא פעם להישאר ברומנית.

יש משהו בתחושה שאתה מבין את השפה סביבך שנותן לך הרגשה של בית. זה לא רק השיחות. גם השלטים, המונחים, שמות המאכלים, הבדיחות הקטנות. כאילו יש לך גישה לאיזו שכבה בסיסית של המקום, משהו שלא תמיד אפשר לתרגם.

אז מה יש בהרים האלה שמייחד אותם? ואיך בכלל מגדירים מה מייחד הרים?

לא תמיד יש תשובה. לפעמים אלה פשוט הרים. אבל לפאגאראש יש אופי ברור.

בצפון, כמעט לכל אורך החצייה, נשקפים העמק הרחב והיישובים של טרנסילבניה. בדרום, אוקיינוס של הרים. פסגות, סכינים ארוכות, עמקים עמוקים ומרחבים שנראים כאילו אין להם סוף.

יש בפאגאראש יותר ממאה פסגות שגובהן מעל 2,000 מטר, וזה מורגש כמעט בכל רגע על הרכס. חצייתו אינה הליכה רצופה על קו הפסגות. יש פשוט יותר מדי כאלה. השביל עוקף חלק מהן, מטפס לאחרות ומגיע גם אל שתיים מהגבוהות ביותר: נגויו (Negoiu), בגובה 2,535 מטר, ומולדובאנו (Moldoveanu), בגובה 2,544 מטר, הפסגה הגבוהה ביותר ברומניה.

המולדובאנו היא הגבוהה מכולן. הנגויו היא האכזרית יותר.

הדרך אליה, בנתיב הטכני שעל הרכס, הייתה אחד המקטעים הקשוחים שעשיתי בטרק. סלעים, שיפועים חדים, שימוש בידיים ולא מעט רגעים שבהם צריך להתרכז בכל תנועה. יש גם חלופות קלות יותר, אבל הרכס הראשי לא מוותר בקלות.

ההליכה עצמה היא חוויה. מפגשים עם המטיילים, החוצים כמוני וגם מטיילי יום מזדמנים. שיחות קטנות בשביל. כמו ברכסים רבים, בקצותיו יש יותר בדידות. במרכזו, סמוך לנקודות הגישה הנוחות, פוגשים הרבה יותר אנשים.

איך בכלל הגעתי לפאגאראש?

הכול התחיל מתכנון טרק לזוג מלקוחותיי. הדרישות שלהם היו מורכבות, ובמהלך המחקר הגעתי אל הרכס הזה. אזור טבע מוגן ברומניה, אבל כזה שעדיין מאפשר חופש תנועה רב ולינה בשטח, בכפוף לכללים המקומיים.

יש בו גם בקתות מאוישות שמציעות לינה נוחה וארוחות, אלא שרובן נמצאות מתחת לקו הרכס. אפשר לבנות מסלול בין בקתות, אבל חצייה רציפה על הרכס עצמו דורשת פתרון אחר: אוהל, או שימוש במקלטים הלא מאוישים שפזורים לאורך הדרך.

המקלטים האלה מגיעים בצורות ובגדלים שונים. לרוב יש בהם דרגשים ללינה, ולפעמים גם אפשרות לטעון טלפונים. בדרך כלל אפשר למצוא מקור מים בסביבה, אבל לא כדאי להניח שהוא תמיד זמין.

תכננתי חצייה מלאה במסגרת שבוע ברוטו. בדיעבד, תוכנית קצת שאפתנית.

בבוקר היום החמישי, האחרון שלי על הרכס, התעוררתי משנת לילה מתוקה בלב השממה.

בלילה הקודם הגעתי לאזור שטוח יחסית, בין פסגות. הטופוגרפיה כבר התחילה להתמתן, אבל הייתי עייף. התלבטתי אם למשוך עוד שעה, אם יש לי בכלל כוח ויכולת לטפס עוד שיפוע אחד. בסוף החלטתי לעצור.

למזלי.

לקראת סוף ההתארגנות בבוקר חלף על פניי זוג מטיילים. לא ראיתי אותם מגיעים בלילה והופתעתי.

הם לא חייכו.

למעשה, אלה היו המטיילים הראשונים שפגשתי ברכס שלא חייכו ולא היו חביבים במיוחד. רק הנהנו לעברי והמשיכו.

יצאתי בעקבותיהם. בדרך כלל מפגשים כאלה הופכים לפינג פונג יומי: אני עוקף, הם עוקפים, אני עוצר, הם עוצרים.

אבל הבוקר הזה היה קצת אחר.

השמש החלה לעלות מעבר לרכס שעליו טיפסנו, ואני ניסיתי לתפוס תמונה של הצלליות שלהם מול הזריחה הנהדרת.

באחד הרגעים הם נעלמו מעיניי.

הסטתי את המבט שמאלה, ולפתע, ממש מולי, במרחק, עמדה צללית גדולה של בעל חיים. זכר עם קרניים ענקיות. צבי, או גירסה מקומית שלו.

לרגע הוא הישיר אליי מבט. ואז פנה לדרכו ונעלם. זה הכול. כמה שניות.

מפגש כזה יכול לקרות בכל מקום, על כל הר. לי הוא קרה בפאגאראש, ויכול להיות שזה הזיכרון החזק ביותר שנשאר לי מהחצייה הזאת.

אז מה בכל זאת כדאי לדעת על הפאגאראש?

⛰️ דובים – נכון, יש דובים בהרים, אבל הם נמצאים בעיקר בסביבות הכביש שם לצערנו עדין מאכילים אותם ובכל מקרה הם בעיקר מתחת לקו עצים כשחציית הרכס היא רובה בגובה. הדיעה כללית היא שאין מה לפחד ובכל מקרה, לפגוש דוב בטבע זה מרגש ממש, לא?
⛰️ אפשר לתכנן מסלולים באורכים שונים. לא חייבים לחצות את כל הרכס. אפשר לשלב מסלולים של כמה ימים עם לינה בבקתות הנוחות שבצדדיו, או לצאת לחצייה מלאה עם ציוד לינה.
⛰️ השטח קשה וטכני. לא רק בגלל העליות והירידות. השבילים לעיתים סלעיים, מדורדרים ותלולים מאוד. כל קילומטר יכול לקחת הרבה יותר זמן ממה שהמרחק על המפה מרמז.
⛰️ יש גם מקטעים טכניים במיוחד. באזור נגויו תמצאו בולדרים, שרשראות, סקרמבלינג ושימוש רב בידיים, בעלייה ובירידה. בהמשך יש מקטע קצר ומפורסם בשם "שלושה צעדים מהמוות" (Three Steps from Death). השם אולי דרמטי מדי, אבל אם יש לכם פחד גבהים, כדאי לבדוק היטב את החלופות.
⛰️ המון פסגות, המון עליות וירידות. החצייה עוברת בעולם של פסגות גבוהות ונופים משתנים, אבל אינה שומרת על גובה קבוע. אתם עולים, יורדים ושוב עולים. המצטבר משמעותי.
⛰️ מים דורשים תכנון. יש מעיינות ומקורות מים לאורך הדרך, אבל לא תמיד בדיוק במקום שבו תצטרכו אותם. לפעמים גם נדרש סינון. כדאי לבדוק מראש את המקורות ולא להסתמך עליהם באופן עיוור.
⛰️ קחו תיק קל. כמה שיותר קל. פגשתי מטיילים רבים עם תיקים כבדים מאוד. אולי מטעמי תקציב, אולי בגלל הרגלים או חוסר מודעות. בפאגאראש המשקל משמעותי במיוחד. בשטח טכני הוא פוגע ביציבות, ובשיפועים התלולים כל קילוגרם מורגש. כאן משקל נמוך הוא לא רק עניין של נוחות, אלא גם של בטיחות.
⛰️ ממערב למזרח או ממזרח למערב? אם הזמן שלכם קצר, בעיניי עדיף לסיים במזרח, שם אפשר לצאת בקלות לבראשוב ומשם להמשיך ברכבת לבוקרשט. אם יש לכם זמן להעביר לילה בסיביו, עיר מקסימה בפני עצמה, יש יתרונות גם להליכה מערבה: פחות שמש מול העיניים בבקרים, והיכרות הדרגתית יותר עם השטח הקשה ככל שמתקדמים. מסיביו ואליה יש פחות אפשרויות להגיע מבוקרשט.
⛰️ הסיום מול פיאטרה קראיולוי (Piatra Craiului). למי שחוצה מזרחה, אחת החוויות היפות היא לראות את רכס הסכין המרשים הזה הולך ומתקרב. ההליכה המנהלתית האחרונה כבר מרגישה כמו סיום, אבל הנוף עדיין יודע להפתיע.
⛰️ והכביש. באמצע הדרך תפגשו את הטרנספגרשאן, עם המכוניות, המלונות והמוני התיירים. אבל אם תרצו, הוא יהיה רק אפיזודה קצרה במסע. עוד מעט תיבלעו שוב בהרים, וכל ההמולה תישאר מאחור.

הטרק בקצרה

📍 איפה: מרכז רומניה, הקרפטים הדרומיים – הרי הפאגארש (Munții Făgăraș), בין סיביו (Sibiu) לבראשוב (Brașov)
📏 אורך: כ־80 ק"מ על הרכס עצמו, כ־100–110 ק"מ עם הירידות לבקתות | ⛰️ טיפוס מצטבר: כ־6,000–8,500 מ', תלוי במסלול | 🔝 נקודה גבוהה: 2,544 מ' (Vf. Moldoveanu, הפסגה הגבוהה ברומניה)
🗓️ ימים: 6–8 ימים במלואו
✂️ אפשר לקצר: ל־3–4 ימים בקטע הגבוה – מאגם בלאה (Bâlea Lac) דרך בקתת פודרגו (Cabana Podragu) ופסגת מולדובאנו, ויורדים לבקתת ואלה סמבטיי (Cabana Valea Sâmbetei). לבלאה מגיעים בכביש הטרנספגרשאן, כשהוא פתוח
💪 קושי: מאתגר – רכס ארוך וחשוף, קטעים עם שרשראות סביב פסגת נגויו (Vf. Negoiu) ובאזור מולדובאנו, מעט מאוד מקורות מים על הרכס, ומזג אוויר שמשתנה מהר. יש דובים באזור
🔁 סוג: קווי – מטורנו רושו (Turnu Roșu) בעמק האולט ועד פלאיול פויי (Plaiul Foii), ליד זרנשט (Zărnești)
🛖 לינה: בקתות הרים (cabane) ומקלטים לא מאוישים (refugii). בחלק מהלילות כדאי אוהל
🌤️ עונה: יולי עד ספטמבר
✈️ נחיתה: בוקרשט (OTP) – יש טיסות ישירות מתל אביב, כ־3 שעות.
🚆 הגעה: מבוקרשט ברכבת או אוטובוס לסיביו (דרך בראשוב), ומשם בולט או אובר לטורנו רושו. ביציאה, מזרנשט רכבת קצרה לבראשוב. זמן נסיעה ארוך – בערך 5–7 שעות מהשדה. רכב פחות שימושי, כי המסלול קווי.

כדי להתחיל תכנון מפורט חובה להסתייע במקורות נוספים. ריכזתי לכם כמה מקורות בסוף הפוסט.