המסע מתחיל ברגע כלשהו

המסע מתחיל ברגע כלשהו.

לאוו דווקא בצעד הראשון.

אולי זה בפקק בדרך לנתבג כשאתה תקוע ומקלל את הרגע שלא נסעת ברכבת. אתה נע בין לחץ והזעה חרדתית על תרחיש שפיספסת את הטיסה לבין עצבים על חברת התעופה שמודיעה לך פתאום, בפקק, שהטיסה (שוב) נידחתה ואין כבר לחץ בעצם.

אתה במסע כשהמטוס ממריא כבר עמוק בערב ובנחיתה אתה רץ עם עוד כמה ישראלים, עמוק כבר בלילה, לתפוס את האוטובוס לעיר כדי להגיע כבר לשינה המיוחלת. תמיד לא ברור איפה בדיוק תחנת האוטובוס.

אתה במסע אל הטרק שלך ומה שנראה מהבית (5) שעות ארוכות של היטלטלות בדרכים הוא בעצם חגיגה של התוודעות עם מקום חדש, מראות חדשים, אוכל אחר. אוסף של התבוננויות דרך שתי רכבות, שני אוטובוסים ונוף עירוני שאט אט מתגבש לכדי הרים גבוהים ועיירה איטלקית טיפוסית מלאה בחגיגת טבע וחופש.

המסע אולי מתחיל באמת כשאני עושה את הצעד הראשון בין הפסגות, אבל שורשיו הם בדרך המטלטלת בין כלי תחבורה מרובים שחוברים יחד בשרשרת של לוחות זמנים שכל מטרתם לשים אותך בנקודת ההתחלה המיוחלת.

זה יום שלא עשית בו כלום חוץ מלנסוע ובסך הכל יום נהדר בדרך אל הטרק